למה ישראלים מתקשים באנגלית? 7 סיבות שאף אחד לא מספר לכם!

למה ישראלים מתקשים לדבר אנגלית למרות שנות לימוד רבות? גלו את 7 הסיבות האמיתיות למחסום השפה – מהבדלי דקדוק והגייה ועד לפחד מביקורת – ואיך תוכלו לנצח אותן.

תדמיינו לרגע ילד בגן בארצות הברית. הוא שומע אנגלית מהיום שהוא נולד. הוא קולט את השפה דרך משחק, מוזיקה, חיקוי. אין בחינות, אין דקדוק, אין ציפייה שיגיד את זה "נכון". עכשיו תדמיינו ישראלי בן שלושים ושתיים שנכנס לשיעור אנגלית אחרי יום עבודה ארוך, עייף, ובתוך הראש שלו עוברות כבר שלוש מחשבות: "שלא ישאלו אותי שאלה", "רק לא לעשות פדיחה", "אני כבר שנים מנסה ולא מצליח".

פה מתחיל הפער

הסיבה שכל כך הרבה ישראלים יכולים לנהל משא ומתן מורכב בעברית, להסביר בעיות טכניות בפירוט, ולדבר שעות על פוליטיקה – אבל ברגע שצריך להגיד משפט פשוט באנגלית, המילים פשוט לא יוצאות. זה לא עניין של אינטליגנציה. זה לא חוסר מוטיבציה. וזה בטח לא בגלל ש"אנחנו לא עם של שפות".

הסיבה האמיתית הרבה יותר פשוטה, ומתסכלת: לימדו אותנו לא נכון. ויש לזה שבע סיבות מאוד ספציפיות.

סיבה ראשונה: דילגנו על חוקי הקריאה – ולא הבנו שאנגלית היא לא עברית

בעברית, כמעט הכול כתוב כמו שמדברים. אתה רואה אות, אתה יודע איך לקרוא אותה. יש שורשים ותבניות. אנחנו יכולים לקחת מילה כמו "ס-פ-ר" וליצור עשרות מילים, והכול הגיוני.

באנגלית? לפעמים אתה רואה מילה אחת וקורא אותה שלוש דרכים שונות: Through, though, thought. הרבה מהמילים נראות כאילו הן נכתבו כדי לבחון את סבלנותנו. לא פלא שלרבים יש תחושת "אני פשוט לא בנוי לזה".

תשאלו את עצמכם: האם אי פעם לימדו אתכם איך לקרוא אנגלית? לא "תקראו את המשפט הזה", אלא באמת – מה הכללים? למה "cake" נקרא "קייק" אבל "cap" זה "קאפ"? למה באותה מילה המבנה של האותיות משנה לגמרי את הצליל?

רוב הישראלים לא יודעים שיש חוקי קריאה באנגלית. הם חושבים שפשוט צריך לשנן איך כל מילה נשמעת. וזו בדיוק הבעיה. אנגלית היא שפה עם מבנה, עם כללים ברורים שמסבירים את רוב הצלילים. יש חוק ל"magic e", חוק לצלילים כמו "th" ו"sh", חוק למתי האות "c" נשמעת כמו ס ומתי כמו ק.

בלי הכללים האלה, כל מילה חדשה היא חידה. אתה מנחש, אתה טועה, ואתה מרגיש מטומטם. ואז אתה פשוט נמנע מלקרוא בקול רם, כי למה להתבייש?

אנחנו מחפשים את השיטה, את הסדר, את הלוגיקה – ולא תמיד מוצאים. כי אף אחד לא לימד אותנו שהיא קיימת.

סיבה שנייה: אנחנו לא מכירים את הצלילים – והגוף לא מרגיש שייך לשפה

בואו נדבר רגע על זה. יש צלילים באנגלית שפשוט לא קיימים בעברית. למשל ה-TH, שהרבע ישראלים הופכים ל"ד" או "ט". או R האנגלית, שהיא לא ה"ר" המתגלגלת שלנו. אפילו ה-J נשמע אחרת.

העברית והאנגלית הן שפות שונות לחלוטין בצלילים שלהן. ישראלים לא נולדו עם הצלילים האלה. אף אחד לא לימד אותם.

אז מה קורה? אנחנו מחליפים. במקום "think" אומרים "sink". במקום "very" אומרים "wery". ואז מישהו מתקן אותנו, ואנחנו מתביישים ומפסיקים לדבר.

וכשאתה לא יודע להשמיע את הצלילים – הגוף שלך בעצמו "מסמן" לשפה שהיא לא שייכת לך. וכשהגוף לא מרגיש שייך – הראש מתייאש.

הפתרון? ללמוד את הצלילים מההתחלה. לא כמו ילד, אלא כמו מבוגר שמבין מה הוא עושה. לראות איפה שמים את הלשון, איך מוציאים את האוויר, לתרגל את זה לאט עד שזה נשמע נכון. וככה, צליל אחרי צליל, בונים את הבסיס לדיבור ברור.

סיבה שלישית: הזמנים שלנו שונים – ואנחנו בונים משפטים עם ההיגיון של העברית

בעברית יש לנו שלושה זמנים פשוטים: עבר, הווה, עתיד. אנחנו יכולים לקחת שורש אחד וליצור ממנו כל מה שצריך. באנגלית? יש פעלי עזר, יש זמנים שמורכבים מכמה חלקים, יש סיומות שמשנות משמעות, והכול צריך להיות במקום הנכון במשפט.

ישראלי שרוצה להגיד "אני עובד" יגיד "I work". נכון? לפעמים. אבל לפעמים זה "I'm working". מה ההבדל? באנגלית, Present Simple זה הרגל או עובדה. Present Continuous זה משהו שקורה עכשיו. בעברית, אותו משפט עובד לשני המקרים.

עוד דוגמה: "סיימתי את העבודה". בעברית זה משפט אחד. באנגלית זה יכול להיות "I finished the work" או "I've finished the work", תלוי אם זה משנה עכשיו או לא. ישראלים לא מבינים את ההבדל כי אף אחד לא הסביר להם שזה לא אותו דבר.

הדבר הקשה ביותר עבור ישראלים הוא לא בהכרח הדקדוק, אלא התחושה שאין היגיון ברור. התוצאה? אנחנו בונים משפטים באנגלית עם ההיגיון של העברית. וזה נשמע לא נכון. לא כי אנחנו לא יודעים דקדוק, אלא כי המוח שלנו עובד בשפה אחרת.

הפתרון הוא להבין את המעבר. לא רק ללמוד את הזמנים באנגלית, אלא להבין איך הם שונים מהעברית. לראות את ההבדלים, לתרגל אותם, ולבנות את החיבור הנכון במוח.

סיבה רביעית: התמקדנו באוצר מילים במקום במיומנויות – ומערכת החינוך הכשילה אותנו

כשאנחנו מוסיפים לזה את העובדה שמערכת החינוך בארץ מוכוונת לבגרות ולא ללמידה אמיתית, מקבלים תלמידים שיכולים לפתור דף עבודה אבל לא לפתוח את הפה.

כל ישראלי שניסה ללמוד אנגלית לבד התחיל מאותו מקום: רשימות מילים. הורידו אפליקציה, שיננו עשרים מילים ביום, חזרו עליהן בדרך לעבודה. ואחרי חודש גילו שהם זוכרים מילים אבל לא יכולים לבנות משפט.

למה? כי אוצר מילים זה לא מיומנות. זה כמו לדעת את כל החלקים של מכונית בלי לדעת לנהוג.

שנים למדנו אנגלית בבית הספר, אבל לרובנו לא הייתה הזדמנות לתרגל את השפה בעולם אמיתי, לדבר, להרגיש אותה, לטעות, להחלים מהטעויות. ובינינו, מי שרכש אנגלית טובה באמת – עשה זאת בטיול בחו״ל, בעבודה עם אנשים מחו״ל, או לבד מתוך תשוקה, לא בכיתה.

המיומנות האמיתית היא קריאה. כשאתה קורא, אתה לומד מילים מתוך הקשר. אתה קולט מבנה משפטים. אתה רואה איך המילים מתחברות זו לזו. ואם אתה קורא בקול, אתה גם מתרגל הגייה ודיבור. זו מיומנות שמזיזה הכול קדימה.

אבל מערכת החינוך בישראל לא הקפידה על זה. היא לימדה אותנו לשנן, לא להשתמש. והתוצאה: הרבה מילים בראש, אפס יכולת תקשורת.

סיבה חמישית: הבושה והפרפקציוניזם שלנו – והתרבות שמעדיפה שתיקה על טעות

אבל אולי העומק האמיתי של הקושי נמצא במקום אחר. לא במבנה השפה – אלא במבנה הראש שלנו.

ישראלים הם אנשים גאים. אנחנו רוצים להיות טובים בדברים, ואם אנחנו לא טובים, אנחנו מעדיפים לא לנסות. בקיצור: אם זה לא יוצא מושלם, אנחנו לא מוציאים את זה מהפה.

אנחנו לימדו להיות "צודקים". לחפש מושלם. לא לטעות. לשמור על תדמית. ישראלים נוטים להיות מאוד ביקורתיים אחד כלפי השני – במיוחד באנגלית. כמה פעמים תיקנתם מישהו שאמר משפט קצת לא מדויק, אפילו שהבנתם לגמרי מה הוא רצה להגיד?

ההתנשאות הזו היא חלק מהתרבות שלנו. לא מתוך רוע, אלא מתוך הרגל. ואם אני יודע שמישהו עלול לתקן אותי – אני פשוט לא אדבר.

זה נכון במיוחד באנגלית. יש לנו מבטא, יש לנו טעויות, ואנחנו יודעים את זה. אז מה עושים? שותקים. לא מרימים יד בכיתה, לא משתתפים בפגישות זום, לא מדברים עם תיירים. ואז תוהים למה אנחנו לא משתפרים.

האמת היא שלטעות זה חלק מהלמידה. כל דובר אנגלית שהצליח עשה מיליון טעויות בדרך. אבל אצלנו, הבושה חזקה יותר. ואז נוצר מעגל: אנחנו לא מדברים כי אנחנו מתביישים, ואנחנו מתביישים כי אנחנו לא מדברים.

הפתרון הוא ללמוד בסביבה בטוחה. לא בפני עשרות אנשים, אלא בקבוצה קטנה, או עם מורה שמבין איפה אתה נמצא. סביבה שבה טעות זה לא קטסטרופה, אלא צעד קדימה.

סיבה שישית: מערכת החינוך לא סגרה את הפערים – והפערים נשארו

רוב הישראלים למדו אנגלית בבית הספר שמונה שנים או יותר. אז איך זה שהם יוצאים עם תעודת בגרות ולא יכולים להגיד משפט?

הבעיה היא שמערכת החינוך לא בנויה לסגור פערים. היא בנויה לעבור חומר. המורה מלמדת Present Perfect בכיתה ט׳, והתלמידים לא באמת מבינים. אבל אין זמן לחזור, כי צריך להמשיך לכיתה י׳. והפער נשאר. ואז מצטרף עוד פער, ועוד אחד, ואחרי כמה שנים אתה יושב עם תעודת בגרות אבל בלי יכולת אמיתית לדבר.

גם אם היה לך מורה טוב, היא לימדה שלושים תלמידים בבת אחת. היא לא יכלה לתת לך תשומת לב אישית. היא לא יכלה לזהות בדיוק איפה אתה נתקע. והפערים נשארו.

זה לא אשמת המורים, וזה לא אשמתך. זו פשוט מערכת שלא בנויה ללמד שפה בצורה נכונה. ועכשיו, בתור מבוגר, אתה צריך לסגור את הפערים האלה בעצמך.

סיבה שביעית: השיטות שניסינו לא התאימו לנו – וגם לא הבנו את הסלנג והניבים

יש גם את הנושא של סלנג וניבים. אנגלית היא שפה עשירה בצורה כמעט בלתי נתפסת. יש לה מגוון עצום של מילים ושימושים. אבל מה שמבלבל הוא שהמון פעמים מה ששומעים בסרטים, בשיחות או בסדרות – זה לא מה שמלמדים בבית הספר. אז גם אם למדת את המשפט "I am going to the office", תבוא לחו״ל וישאלו אותך: "You heading to work?" והכול יתפרק.

אפליקציות? הן טובות לשינון, לא ללמידה אמיתית. מורים מחו״ל? הם לא מבינים את הפערים הספציפיים של ישראלים. קורסים מקוונים גנריים? הם לא בנויים בשביל מישהו שצריך להתחיל מהבסיס.

רוב השיטות שישראלים מנסים הן לא רעות כשלעצמן. הן פשוט לא מתאימות. הן בנויות למישהו שכבר יש לו בסיס, או למישהו שלומד אנגלית מאפס אבל לא מעברית. הן לא לוקחות בחשבון את הפערים הספציפיים שלנו, את המבנה השונה של השפה שלנו, את הצלילים שאין לנו.

והתוצאה: הרבה מאמץ, הרבה תסכול, מעט תוצאות.

אז מה באמת עובד? השיטה שבונה מהיסודות

אם הבנתם עד עכשיו משהו אחד, זה צריך להיות הדבר הזה: ללמוד אנגלית זה לא לנסות עוד שיטה אקראית. זה לסגור את הפערים הספציפיים שלכם, בסדר הנכון.

קודם כול צלילים – כי אם אתה לא יודע להשמיע את השפה, המוח לא יאמין שהיא שלך. אחר כך קריאה, להבין באמת מה רואים על הדף. משם מבנה, חמשת הזמנים הבסיסיים שבונים כל משפט. ורק אז – יישום, שיחונים, דיבור, אינטראקציה.

כמו בבנייה של בית: לא מתחילים מהגג. מתחילים מהיסודות.

להתחיל מהצלילים והאותיות. ללמוד את חוקי הקריאה. להבין את ההבדלים בין העברית לאנגלית בזמנים. לבנות את המיומנות של קריאה, שממנה יוצאים כל היכולות האחרות. ורק אז להתחיל לדבר, בסביבה בטוחה, עם פידבק מדויק.

זה לא קסם. זו מסגרת. ואם אתם עושים את זה בסדר הנכון, צעד אחרי צעד, אתם תראו שיפור. לא תוך שבוע, אבל תוך שלושה חודשים – בהחלט.

אז האם אנגלית קשה?

אנגלית קשה למי שמנסה ללמוד אותה כמו שלומדים עברית. היא קשה למי שמנסה לדלג ישר לדבר בלי להבין את הצליל. והיא בלתי אפשרית למי שמרגיש מבויש כל פעם שהוא טועה.

אבל אם לומדים אותה כמו שמוח של מבוגר ישראלי צריך ללמוד אותה – בהדרגה, בצורה הגיונית, עם הקשבה רגשית – פתאום היא כבר לא נראית מפחידה.

הישראלים לא מתקשים באנגלית כי הם לא מסוגלים. הם מתקשים כי אף אחד לא הראה להם את הדרך הנכונה.

כשמשחררים את הצורך להיות מושלמים, ומתמקדים לתקשר – השפה הופכת לכלי. וכשיש כלי נכון בידיים הנכונות, השאלה היא כבר לא "למה אנגלית קשה?" אלא "כמה זמן עוד תחכה לפני שתיתן לעצמך באמת לדבר אותה?"